עבודת גמר קורס הנחיית עמיתים - רקע מדעי בהנחיית עמיתים

מגישה: יולי ביילין

מדיטציה
"מחקרים שנעשים בעזרת המכשור המתוחכם ביותר של הדמיה, מראים שהמדיטציה יכולה לשנות את החיווט במוח, ולהזיז, למשל, את נקודת השבירה, שבה פקק תנועה, לדוגמה, גורם לכם להשתולל מעצבים. וחוץ מזה, בהשוואה לניתוח, ישיבה על כרית זה עסק זול ביותר"

 להרשמה לייעוץ והכוונה, להרשמה למלגה - לחץ כאן

הממצאים המדעיים האחרונים מראים, שלאנשים שעושים מדיטציה יש יתרון על אלה שלא. למשל, הם כנראה יחיו כמה שנים יותר. המחקרים מוכיחים שמדיטציה מחזקת את המערכת החיסונית, וסריקות מוח מראות שהיא מסייעת להפגת מתחים. בינתיים, הספקנים הופכים למיעוט. עשרה מיליון אמריקנים מצהירים שהם עוסקים בסוג זה או אחר של מדיטציה באופן סדיר, פי-שניים מהמספר שנרשם לפני עשר שנים. כיתות של מדיטציה היום מלאות באמריקנים של אמצע הדרך, כאלה שלא מחזיקים בבית קריסטלים, לא מנויים על מגזינים של ניו אייג', ואפילו לא חיים בלוס-אנג'לס. למקצוענים בעלי השאיפות להצלחה, החיים כיום לחוצים הרבה יותר מאלה של הכפריים מהדורות הקודמים. המדיטציה היא אמבט-הקצף שלהם.
באוניברסיטת המהרישי בפיירפילד שבאיווה, הכוללת קולג', תיכון וכיתות יסוד, כל תלמידי בית-הספר היסודי עושים מדיטציה בצוותא פעמיים ביום. במרכז הרי שאמבהאלה בהרי הרוקי עלה מספר המבקרים מ-1,342 בשנת 1998 ל-15 אלף השנה. באזור הקאטסקילס בניו-יורק, שנודע בשעתו כרצועת הבורשט, הופכים בתי-המלון למרכזי מדיטציה, עד שרבים שינו את שם האזור לרצועת בודהה. וכמו כל טרנד אמריקני שמוצא את דרכו לשער המגזין טיים, רבים מהמודטים הם סלבריטאים מפורסמים, ביניהם גולדי הון, שנאיה טויין, הת'ר גרהאם, ריצ'ארד גיר ואל גור, אם עדיין אפשר להתייחס אליו כאל סלבריטי.
המחקרים הראשונים
המוח, כמו הגוף, עובר שינויים קלים תוך כדי מדיטציה. המחקרים המדעיים הראשונים בתחום, שנעשו בשנות ה-60, וה-70, הוכיחו בעצם שהמודטים ממש-ממש מרוכזים. בהודו מצא חוקר בשם ב.ק. אנאנד, שהיוגיסטים יכלו להביא את עצמם בזמן מדיטציה לטראנס עמוק כל-כך, עד שלא הגיבו כלל כשמבחנות לוהטות הוצמדו לזרועותיהם. ביפאן הראה מדען בשם ט. היראי, שמודטים של הזן היו ממוקדים כל-כך על הרגע, עד שהם לא הצליחו להתעלם מתקתוק השעון. רוב בני-האדם, אחרי זמן מה כבר לא שומעים יותר את הרעש המונוטוני, אבל המודטים הצליחו לשמוע אותו במשך שעות ארוכות. מחקר נוסף הראה שמודטים מנוסים, שלא כמו צלפים מנוסים, לא נרתעים לשמע קולות רובים.
בשנת 1967 ערך ד”ר הרברט בנסון, פרופסור לרפואה מאוניברסיטת הרווארד, ניסויים במודטים. מחשש שייתפס כלא לגמרי נורמאלי, הוא חיכה עד מאוחר בלילה, כדי להגניב 36 מודטים טרנסנדנטליים למעבדה שלו, כדי למדוד את קצב פעילות הלב, לחץ הדם, טמפרטורת העור והחום בפי-הטבעת. ד”ר בנסון מצא שבמצב של מדיטציה הם צרכו 17 אחוזים פחות חמצן, הורידו את קצב פעימות הלב בשלוש פעימות לדקה, והגבירו את גלי התטא של המוח (אותם גלים שמופיעים ממש לפני השקיעה בשינה) מבלי להגיע למצב ממשי של שינה. ברב-המכר שלו משנות ה-70, תגובת התרגעות, טען ד”ר בנסון, מייסד המכון הרפואי לגוף ונפש, שמודטים הצליחו לבטל את תגובת הלהילחם או לברוח שמגבירה את הלחץ, ולהגיע למצב יותר רגוע ומאושר. כל שעשיתי, אמר בנסון, הוא לתת הסברים ביולוגיים לטכניקות שאנשים השתמשו בהן במשך אלפי שנים.
כמה שנים לאחר-מכן מדד ד”ר גרג ג'ייקובס, פרופסור לפסיכיאטריה מבית-הספר לרפואה בהרווארד ועמית של בנסון, פעילות חשמלית במוח בשתי קבוצות. האחת עסקה במדיטציה והשנייה קיבלה ספרים וקלטות להתרגעות. במהלך החודשים הבאים הראו המודטים פעילות גדולה הרבה יותר של גלי תטא ממאזיני הקלטות. הם גם הצליחו להוריד את הפעילות באונה הקודקודית, איזור המוח הממוקם ממש בקצה הראש, האחראי על התמצאות בזמן ובחלל. על-ידי נטרול הפעילות באונה הקודקודית אפשר לאבד את תחושת הגבולות ולהתמזג עם היקום. התחושה בוודאי הרבה פחות משעממת משזה נשמע כשמנסים לספר את זה לחברים.
המדע המודרני
מחקרים של המוח בזמן מדיטציה הפכו מתוחכמים הרבה יותר אחרי פיתוח סריקות המוח. בשנת 1997 חיבר הנוירולוג אנדרו ניוברג מאוניברסיטת פנסילבניה מזרקים עם חומר רדיואקטיבי צבוע לקבוצה של מודטים בודהיסטים, בתקווה לעקוב אחרי מסלול זרימת הדם במוח ולראות את המקומות הפעילים ביותר. הדרך היחידה שבה יכול היה ניוברג לבדוק את הנקודה המדויקת בזמן שבה הפעילות מגיעה לשיאה, הייתה לשבת בחדר הסמוך כשקצה חוט קשור לאצבעו, והקצה השני שלו נשרך על הרצפה מתחת לדלת ומגיע לקבוצת המודטים. כשהם הגיעו למצב של נירוואנה במדיטציה, הם משכו בחבל וניוברג שיחרר את נוזלי הבדיקה במזרקים אל תוך זרועות הנבדקים. הניסויים שלו הראו שהמוח לא עוצר את הפעילות בזמן מדיטציה אלא רק מונע כניסת מידע לאונה הקודקודית. בו בזמן, ערך ד”ר בנסון מחקרים משלו עם קבוצת מודטים סיקים מיומנים, שיכלו לעשות מדיטציה גם בנוכחות מכשירי אם-אר-איי רועשים. גם הוא מדד את זרימת הדם במוח, וגילה שככלל הייתה פחות זרימה בזמן מדיטציה. אבל באזורים מסוימים, כולל המערכת הלימבית (האחראית על רגשות וזיכרונות ומווסתת את פעילות הלב, הזיעה וחילוף החומרים), הייתה דווקא פעילות יתר.
ריצ'ארד דיווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין השתמש בסריקות מוח כדי להראות שהמדיטציה מסיטה את הפעילות בחלק הקדמי של המוח (ממש מאחורי המצח) מהאונה הימנית לאונה השמאלית. בעקבות המחקר טוען דיווידסון, שעיסוק קבוע במדיטציה משנה את הנטיות במוח ממצב של להילחם או לברוח למצב של קבלה ונינוחות. השינוי הזה, הוא אומר, מביא עימו עלייה בשביעות הרצון. אנשים שיש להם אופי שלילי הם בדרך כלל בעלי נטייה ימנית (במוח). אנשים שהחלק השמאלי שלהם פעיל יותר הם טיפוסים יותר נלהבים, בעלי תחומי עניין רבים יותר, רגועים ונוטים להיות מאושרים. גם אם הם לא טובים כל-כך בצבירת רכוש.
מחקרים על מדיטציה נכנסו לעידן המודרני במארס 2000, כשהדלאי לאמה נפגש עם כמה פסיכולוגים וחוקרי מוח מהמערב בדארמסאלה שבהודו. הוא ביקש ממכון הנפש והחיים לחקור קבוצה של מורים למדיטציה, תוך שימוש בטכנולוגיות ההדמיה המשוכללות ביותר. תוצאות המחקר יוצגו בספטמבר הקרוב בכנס שייערך באם-איי-טי שבמהלכו ידונו גם בהמשך שלבי המחקר. המחקרים האלה לא רק יאפשרו הבנה טובה יותר של פעילות המוח בזמן מדיטציה, אלא גם יספקו המון צילומים יפהפיים של כמרים מכוסים באלקטרודות.
מה שמדענים מגלים תוך כדי מחקרים בתחום הוא שעם די שעות אימון, הנוירונים במוח יסגלו לעצמם את היכולת לכוון את הפעילות באזור הריכוז הקדמי של המוח. אלה היו האימונים של הסמוראים והקמיקאזה היפאנים: הם למדו להיות מודעים עד הסוף להווה, לרגע. מדיטציה היא כמו דלק, אומר רוברט טורמן, מנהל בית טיבט (ואבא של אומה). בארצות אסיה המדיטציה הייתה כלי טבעי, שכל אדם יכול היה להשתמש בו. אנחנו צריכים לנתק אותה מהדימוי הבודהיסטי.
להעלים את הכאב
ג'ון קבאט, שחקר את הבודהיזם בשנות ה-60 וייסד את המרפאה להפגת מתח בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת מסצ'וסטס ב-1979, ניסה למצוא דרכים מדעיות יותר כדי להוכיח את כוחות הריפוי של המדיטציה. במהלך השנים הוא הצליח לסייע ללמעלה מ-14 אלף בני-אדם להתמודד עם הכאבים שלהם ללא שימוש בתרופות, תוך שהוא מלמד אותם להתמקד על תחושת הכאב ולקבל אותו במקום להילחם בו. לאנשים האלה יש סרטן, איידס, כאבים כרוניים, ואם אנחנו חושבים שנוכל לעשות משהו בעבורם, אנחנו בצרות, הוא אומר. אבל אם נשנה את נקודת ההתייחסות, ונקבל את הרעיון שהם יכולים לעזור לעצמם אם נספק להם כלים יעילים, המצב משתנה בצורה יוצאת דופן.
באחרונה בדק קבאט קבוצת חולי פסוריאזיס - מחלת עור חשוכת-מרפא שהטיפול בה כולל אשפוז בבית-חולים, הגנה על העיניים ועמידה בעירום בחדר החשוף לקרינה אולטרה-סגולית. הטיפול מעורר חרדה ולחץ בקרב החולים, וקבאט בחר כמה מתוכם ולימד אותם טכניקות מדיטציה, שיפחיתו את החרדה. בשני ניסויים שערך, הוא גילה שעורם של המודטים בקרב החולים נרפא בקצב מהיר פי-ארבעה מזה של החולים הרגילים. במחקר אחר, הוא הזריק חיסון לשפעת לשתי קבוצות נבדקים, ומדד את כמות הנוגדנים שהם פיתחו בדם, ואת הפעילות המוחית של המודטים החדשים. הממצאים הראו, שלא רק שהחולים שעסקו במדיטציה פיתחו כמות גדולה יותר של נוגדנים, אלא שאלה מביניהם שמוחם הצליח להעביר את מירב הפעילות מהאונה הימנית לשמאלית הראו רמות גבוהות עוד יותר של נוגדנים. ככל שטכניקת המדיטציה טובה יותר, טוען קבאט, כך מתחזקת גם המערכת החיסונית.
עם הזמן מגיעות עוד ועוד עדויות מדעיות ממחקרים הנעשים בתחום המדיטציה. מחקר אחד, למשל, הראה שלנשים שעוסקות במדיטציה יש במערכת החיסונית רמות גבוהות יותר של תאים הידועים במלחמתם בגידולים בשד. ממצאים אלה מצטרפים לעדויות אחרות, בדבר היכולת של המדיטציה להוריד לחץ דם. בהתחשב בעובדה ש-60 אחוזים מהביקורים אצל הרופא הם תוצאה של מצבים מעוררי חרדה, הממצאים האלה אינם מפתיעים. זה גם לא מפתיע שמדיטציה יכולה לעיתים לשמש כתחליף לוויאגרה.

מקורות:
נדלה מתוך אתר YNET בתאריך 15/03/07-
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2759538,00.html

 

"אנו הננו מחשבותינו. כל שהננו נברא ממחשבותינו.
במחשבותינו אנו יוצרים את העולם".
(בודהה)
המדיטציה (Meditation) הינה מצב של שינוי מודעות, הנעשה באופן מודע. מודעות זו שונה ממודעות הערנות הרגילה, ואיננה מצב של חוסר מודעות. היא מצב הכרתי פנימי של התבוננות ולא מצב חיצוני של תרגול - מצב פנימי של התבוננות ערה, נטולת שיפוט וממוקדת בהווה לחלוטין. באופן ספונטאני, יכולה חוויה כזו להתרחש אצל אדם הנסחף ברגע של הווה, ומתמקד כל-כולו בחוויית האזנה ליצירה מוזיקלית, למשל. הוא הופך מאוחד עימה ללא התנגדות - וללא צורך בהגדרות, בניסוחים ובתגובות - ונספג בחוויה בלבד, לעומת דעתנו היומיומית הקלה להסחה, על-ידי דאגה, חרדה, רוגז ועוד.
תורת הרפואה ותורת הנפש
תורת הרפואה המערבית מתייחסת בצורה אמביוולנטית אל תורות הנפש השונות לאורך השנים. בסוף שנות ה-60, החל מחקר מהוסס לבדוק, בכלים מדעיים, האם תרגול מדיטציה אכן משפיע על מדדים גופניים כלשהם. ב-1967 ערך ד"ר הרברט בנסון, מאוניברסיטת הרווארד, ניסויים במודטים, ומצא כי במצב מדיטציה הם יכולים:
> לצרוך 17% פחות חמצן
> להוריד את קצב פעימות הלב ל-3 פעימות לדקה
> להגביר את גלי התטא במוח - הגלים המופיעים ממש לפני שקיעה בשינה - מבלי להגיע למצב שינה
> לבטל את התגובה האינסטינקטיבית של "מלחמה או בריחה"
> להגיע לרמות רגיעה משמעותיות גבוהות
ד"ר ריצ'ארד דיווידסון, מאוניברסיטת ויסקונסין, אשר השתמש בסריקות מוח במחקריו, הראה כי המדיטציה מסיטה את הפעילות בחלק הקדמי של המוח, מהאונה הימנית אל האונה השמאלית. לטענתו, המדיטציה משנה את נטיות המוח ממצב "מלחמה-בריחה" למצב של נינוחות, של קבלה ושל רגיעה. חוקר אחר הראה, במדידות שערך, את יכולת העוסקים במדיטציה להוריד את הפעילות באונה קודקודית זו, האחראית על התמצאות בחלל ובזמן. על-ידי נטרולה, ניתן לחוש תחושת אובדן גבולות, כגון "התמזגות", שהינה חוויה חושית נעימה ביותר.
במהלך השנים שלאחר מכן הורחב המחקר לשאלות אודות במצב בריאות כללית, השפעות על המערכת החיסונית, על רמות דחק, על אזורי המוח ודפוסיו הקשורים לרגשות או המשפיעים על הפחתת תחלואה.
בעשורים האחרונים התפרסמו מחקרים המורים, כי המדיטציה משפרת את תפקוד המערכת החיסונית של האדם המודט, ומפחיתה את מידת המתח בה שרויים גופו ונפשו.
לפי המחקרים, המדיטציה מסייעת להפחתת מידת הכאב והסבל במחלות כרוניות, כגון מחלות לב, לחץ דם, איידס וסרטן, והינה בעלת השפעה מיטיבה על הפרעות דיכאון, חרדה, היפראקטיביות והפרעות קשב וריכוז (ADD).

ג'ון טיזדייל, מאוניברסיטת קיימברידג', מצא כי שיפור הריכוז בהתמקדות בהווה, הנעשית באמצעות מדיטציה, מסייעת לחולים בדיכאון כרוני ומורידה במחצית את כמות ההתקפים החוזרים. ג'ון קאבט זין, מאוניברסיטת מסצ'וסטס, הצליח - בעזרת המדיטציה - לעזור לחולים כרוניים להתמודד עם כאבים ללא שימוש בתרופות.
המחקרים החדשים מתחילים להסביר כיצד המדיטציה יכולה לאמן את הנפש ולעצב מחדש את החיווט של המוח. למשל, שינוי חיווט המוח בו יש נקודת שבירה או התפוצצות של אגרסיה, של מתח ושל טראומה. במחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת דיוק בארה"ב, נמצא כי חלק המוח אצל מודטים, האחראי על הרגשות החיוביים, שביעות הרצון והרגיעה, פעיל יותר; ואילו החלק הקשור לאזור המאופיין כנקודת מוקד לזיכרונות של פחד, פחת בפעילותו.
כיום השיטות הופכות אולי פשוטות יותר, ופחות עוטות מעטה של מיסטיקה, אולם לב הפילוסופיה (במקרה זה - הבודהיסטית) נשאר זהה: ריכוז במשך 20 - 40 דקות בנשימה, במילה, בחפץ, בהתמקדות בהווה במקום בעבר או בעתיד, בחיבור אל עצמך ובקבלת עצמך, בהתעלות מעל למציאות תוך קבלה מוחלטת של המציאות באותו זמן; ברגיעה ובשלווה.

מקורות:
נדלה מתוך אתר הבית של ד"ר עינת כהן (PhD) – פסיכולוגית קלינית מומחית.
http://www.dreinat-cohen.co.il/Htmls/article.aspx?C2004=12592&BSP=12586&BSS2061=12592&BSCP=12586&BSS110=12586
 

דמיון מודרך
"כאשר אני בוחן את עצמי ואת שיטות החשיבה שלי, אני מגיע למסקנה שהמתנה שנותנת לי האפשרות לפנטז, יש לה משמעות גדולה עבורי מאשר כל כשרון שלי ליכולת אבסטרקטית או מחשבות חיוביות". אלברט איינשטיין.

אחד האנשים המזוהים עם הדמיון המודרך הוא אמיל קואה והוא אמר שכל היפנוזה היא היפנוזה עצמית, הדמיון חזק מהרצון לדמיין את התוצאה ולא את התהליך (ואין לומר לא).
אנחנו משתמשים בדמיון שלנו מספר רב של פעמים ביום. בכל פעם שאנו מביטים בשעון, אנחנו מדמיינים מה היינו צריכים לעשות בשעה זו או מה נעשה בזמן הקרוב. בדרך כלל משתמשים אנשים בדמיון ככלי לדחיקה, ההיפך מהרפיה.
ניתן לציין כי כולנו סובלים מדחק שאינו בריא המתבטא ביציבה, סימפטומים פסיכוסומאטיים. כולנו רוצים לוותר על תוצאות בלתי רצויות של הדחק. ישנם פעמים שדמיון של חוויה מסוימת גורם להיערכות גופנית מתאימה כדרך הגנה. כולנו רוצים להשיג מה שקיים בזיכרוננו-דמיוננו כאשר הדבר מתייחס לדברים חיוביים ומנסים לדחוק את החוויות השליליות.
במשך שנים רבות ידוע כי לתודעה ישנה השפעה עצומה על הבריאות והתחושות הגופניות של האדם. עפ"י האסכולות של דמיון מודרך ניתן באמצעותו לטפל במגוון בעיות רגשיות ופיזיות וכן להקל על מטופלים עם מחלות קשות שאינם ניתנות לריפוי או אינם יכולים לקבל טיפול אחר כגון: חולי סרטן, חולי לב, חולים בטרשת נפוצה ואפילו כאלה שחולים בשפעת. שיטת הטיפול היא מערכתית המתייחסת לכל מערכות הגוף השונות כאשר תחילת הטיפול מתרכז במצבים הרגשיים של המטופל ובשינוי שהוא צריך לעבור בחייו כדי להתמודד עם מצבו או כדי להגיע לרפואה. הכוונה היא שהדמיון המחשבתי יעזור לאדם לגלות משאבים המצויים בו ולהשתמש בהם כדי להעניק לו את הכלים לרפא עצמו ולחזק את גופו כשהוא מטופל ע"י רופא.

מקורות:
נדלה מתוך אתר UBANK – .University Bank
תקציר עבודה מס' – 064708.
http://www.ubank.co.il/essay/64708/%E3%E9%EE%E9%E5%EF-%EE%E5%E3%F8%EA.html

 

דמיון מודרך
"הדמיון המודרך הוא חשיבה בתמונות בניגוד לחשיבה במילים. לכולנו היכולת להעלות תמונות או דימויים במוחנו - "לראות בעיני רוחנו". תהליך זה מתרחש בחלקים העמוקים והפרימיטיביים ביותר של מוחנו; חלקים שבמהלך האבולוציה נזנחו בשל התגברות האזורים האחראים לשפה המילולית. בכל זאת, נשארו מספר שרידים לחשיבה בתמונות, הבאים לידי ביטוי בזמן שאנו חולמים, הוזים בהקיץ, עושים מדיטציה או היפנוזה - כלומר, בכל אותם מקרים שבהם אנו רגועים ומפסיקים לחשוב במילים.
הדמיון המודרך מהווה כלי רב ערך ומלהיב לעזרה עצמית. יותר ויותר אנשים משתמשים בו כדי להשתחרר מבעיות רפואיות ולהתמודד טוב יותר עם לחצי היומיום" (הלן גראהם).

מקורות:
השימוש בדמיון מודרך, הלן גראהם, הוצאת אור-עם.
הלן גראהם - מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קייל ומחברת מספר ספרים בנושא ריפוי עצמי בעזרת דמיון מודרך.
 

ביבליותרפיה
ביבליותרפיה ככלי חינוכי-טיפולי בעבודה עם ילדים תוקפניים.
מאת: פרופ' ציפי שכטמן, המגמה לייעוץ חינוכי והמגמה לייעוץ וטיפול באומנויות, הפקולטה לחינוך.
ביבליותרפיה מוגדרת כשימוש ביצירה ספרותית לצורך טיפול. יתרונה בכך שהיא מהווה חיץ בין הקורא/המאזין לרגשותיו ומאפשרת שימוש במדיום טיפולי עקיף המסייע בצמצום מנגנוני הגנה והתנגדות של המטופל במהלך הטיפול. ביצירה ספרותית הראויה לשמש לצורכי טיפול גלומות דינאמיקות מורכבות המהוות בסיס ללמידה פסיכולוגית של אדם על עצמו ועל זולתו. לדברי הפסיכולוג האמריקני אירווין יאלום הפסיכולוגיה התחילה בסופרים גדולים כמו דוסטויבסקי, טולסטוי, שייקספיר, ולאו-דווקא בפסיכולוגיה הניסויית. ביצירותיהם ניתן ללמוד על צער, עצב, אהבה, בגידה, ולראות את בני האדם בראיה רב ממדית.
השימוש ביצירה ספרותית מאפשר למטופל להזדהות עם הדמות ביצירה, להתחבר לסיטואציה האנושית הגלומה בה ובאמצעות תהליך ההזדהות לחיות את האירועים בחייו, לחוות שחרור רגשי, ובהמשך להגיע לתובנה עצמית אשר תוביל לשינוי התנהגותי.
ניתן להשתמש בביבליותרפיה שימוש בלתי מכוון שבו ניתנת למטופל אפשרות לבחור יצירה שמדברת אליו, ובכך המטופל הופך להיות מוביל התהליך הטיפולי של עצמו.
בעבודתנו נעשית התערבות מכוונת, כאשר האוכלוסייה המטופלת הינה ילדים ומתבגרים בעלי רמות תוקפנות ואלימות גבוהות. פסיכולוגים אמריקנים כמו גוריאן ופולק טוענים שכל הילדים אוהבים סיפורים, אך בנים תלויים בהם לצורך התקרבות לעולמם הרגשי. ילדים ומתבגרים אלימים זקוקים לספרים במיוחד מכיוון שהם חונכו להתעלם מרגשות ולהיות קשוחים. ואכן, מן הספרות הקלינית ומתוך ניסיוננו, עולה כי ילדים תוקפניים ואלימים מתקשים לבטא רגשות, רמת האמפטיה שלהם כלפי הזולת נמוכה, והם עסוקים מאד במאבקי כוח. חולשות אלו מובילות אותם לראות סיטואציה בין-אישית כמאיימת עליהם ולבחור בפתרון של אלימות כדרך היעילה ביותר. חולשות אלו גם גורמות להם להתנגד לטיפול או להתערבות של מבוגרים בכלל, מה שמאד מקשה על הטיפול באלימות.
היצירה הספרותית מסייעת לילדים הללו לגעת בעולמם הרגשי ולפתח אותו. היא גם מעוררת הבנה ואמפטיה כלפי הקורבן. החוקרת דבורה קובובי מהאוניברסיטה העברית עמדה על כך שעל-מנת שתהליך טיפולי כזה יצליח, אין להסתפק בקריאה או בהשמעה של היצירה אלא להמשיך בשיחה טיפולית שבה נדונה החוקיות הפסיכולוגית שביצירה, כך מלמדים פרק בפסיכולוגיה, בודקים סילופים בתפיסה ומכוונים לתפיסה קונסטרוקטיבית.
הטיפול המוצע כאן מעוגן בגישה א-תיאורטית, שפותחה על-ידי ג'ימס פרוצ'סקה. גישה זו משתמשת בשילוב של תיאוריות טיפוליות שונות בהתאם לשלב השינוי בו נמצא האדם המטופל. תהליך השינוי מורכב מחמישה שלבים: העדר מודעות, מודעות ללא נכונות לשינוי, רצון להשתנות, ניסיונות לשינוי, ושינוי בר קיימא. הגישות התיאורטיות השונות מוזמנות להצטרף בהתאמה לשלב השינוי בו נמצא המטופל.
בשלב הראשון והשני מוזמנות הגישות הפסיכודינאמיות וההומניסטיות אשר מסייעות לפתח את הברית הטיפולית, להרחיב מודעות עצמית, ביטוי רגשי ואמפטיה; ביבליותרפיה מומלצת מאד לשלבים אלו. באמצעות היצירה והדיון בה יכול המטופל להתחבר לנטיותיו התוקפניות; מאחר והדיון ממוקד בדמות ביצירה והמטפל מביע כלפיה הבנה וקבלה, עולה גם האמון של הילד כלפי המטפל. בשלב זה היצירות הטיפוליות עוסקות ברגשות מרכזיים שמובילים לתגובה תוקפנית: מבוכה, פחד וחרדה, אכזבה ותסכול, כעס וקנאה. יצירות אלו מובילות את הילד להתחבר למקורות הרגשיים שלו, ולסיטואציות אשר מגבירות אצלו את התגובה התוקפנית. השיחה הטיפולית נועדה לזהות רגשות אלו, להבין את הדינאמיקה הפסיכולוגית, להתחבר ליצירה ברמה אישית. בשלב זה מתפתחת הבנה של המטופל כלפי עצמו וכלפי אחרים אלימים וקרבנותיהם. על אף שההמלצה היא להשתמש בביבליותרפיה בעיקר בשלב זה, אנו ממשיכים את השימוש ביצירות גם בשלבים הבאים, תוך התאמה של היצירה לשלב השינוי. בשלב המוטיבציה להשתנות נעשה שימוש ביצירות המתארות את הקונפליקט בין הרצון להשתנות לבין והרצון להישאר חזק ומאיים, למשל, הנושא של בקשת
סליחה ונתינתה. בשלב הניסיונות לשינוי משתמשים ביצירות המעודדות שליטה עצמית.
לשלב השלישי – שלב הרצון להשתנות ובהמשך, מצרפים לביבליותרפיה תהליכי-הבהרה אשר נועדו לחדד את הקונפליקט בין רצון להשתנות או לא, ומוסיפים עקרונות מהגישה הקוגניטיבית-ביהביוריסטית, כמו תהליך פתרון בעיות כדי להרחיב את שלל האלטרנטיבות העומדות בפני הילד במצב של קונפליקט. הספרות מכירה בקושי הקוגניטיבי של ילדים ומתבגרים אלימים להבין סיטואציה בין-אישית מקשה, ולכן איננו פוסחים על גישה זו, אלא שהשימוש בה נעשה בשלב השינוי המתאים.
שילוב של ביבליותרפיה "מגויסת" לצורך טיפול משמשת אותנו מזה מספר שנים בהתמודדות עם אוכלוסייה בסיכון להתנהגות אלימה. נבנתה תכנית טיפולית לעשרה מפגשים, המורכבת מסיפורים קצרים, שירים וסרטים. ניסיונות אלו לווו בשורה של מחקרים אמפיריים (Shechtman, 2001; 2000; Shechtman & Ben-David, 1999), שכולם הצביעו על יעילות ההתערבות בחינוך המיוחד ובחינוך הרגיל.

ביבליוגרפיה
Shechtman, Z. & Ben-David, M. (1999). Individual and group psychotherapy of childhood aggression: A comparison of outcomes and process. Group Dynamics, 3(4), 1-12. Shechtman, Z. (2000). An innovative intervention for treatment of child and adolescent aggression: An outcome study. Psychology in the Schools, 37, 157-167. Shechtman, Z. (2001). Prevention groups for angry and aggressive children The Journal for Specialists in Group Work, 3, 228-236.

מקורות:
מאמר חיצוני ברשת.
http://storage.cet.ac.il/CetForums/Storage/MessageFiles/6766/43210/Forum43210M243051I3.doc
 

תראפיה באומנות
מאת: יוספה פרנקל, תרפיסטית באומנות.
מאז ראשית ימי ההיסטוריה המתועדת, היווה הביטוי באמצעות דימויים ויזואליים בסיס לכל התרבויות. טיפול באמנות המתבסס על ביטויים של דימויים ויזואליים, הפך למקצוע מוכר בשנות ה-30 של המאה העשרים, והוא שייך למגוון המקצועות הטיפוליים. תרפיה באמנות מאפשרת לחקור בעיות אישיות ולגלות פוטנציאל אישי באמצעות ביטוי מילולי ושאינו מילולי. כך ניתן לפתח יכולות רגשיות ומעשיות דרך החוויה הטיפולית באמנות.
תרפיה באמנות מכירה בתהליך האמנותי, בצורות, בתוכן, ובאסוציאציות - כהשתקפות של התפתחות האינדיבידואל, היכולות שלו, אישיותו, שטחי התעניינותו ומכלול הדברים המעסיקים אותו. התהליך היצירתי יכול להיות אמצעי לבטא וליישב קונפליקטים רגשיים, לפתח מודעות עצמית ולחולל תהליך של צמיחה אישית. טיפול באמנות מהווה הן כלי טיפולי כמו גם כלי אבחוני ויכיל להיעשות באופן אישי או קבוצתי.
מטפלים באמנות עובדים במסגרות קליניות, חינוכיות ושיקומיות, ועם מטופלים בכל הגילאים. הטיפול באמנות יכול להיות הטיפול הבלעדי או להוות טיפול תומך נוסף. על-ידי התבוננות וניתוח של התהליך האמנותי, המוצר האמנותי והתקשורת של המטופל, יכול המטפל באמנות לבנות דיאגנוזה ולהתאים למטופל תוכנית רלוונטית.
המטפל באמנות משלב את הכשרתו וניסיונו באמנות, עם בקיאותו בתיאוריות התפתחות והתנהגות. הוא עושה שימוש בידע בשפת הסמלים ובהבנתו דפוסי התנהגות, יחד עם בקיאותו בשיטות התערבות טיפולית. את כל אלו, הוא מגייס כדי להיענותן לכוחות והן לצרכים של המטופל.
מהות התרפיה באמנות היא היצירה של אובייקט, אשר לו ולתהליך היצירה שלו יש חשיבות מרכזית. התהליך עצמו, מאפשר ואף מקל על ביטויים של רגשות עמוקים וחוויות משמעותיות. חומרי היצירה משמשים אמצעים מוחשיים לביטויים של אספקטים שונים הן מודעים והן לא מודעים באישיותו ובחייו של המטופל.
מרגרט נאומברג הייתה הראשונה בין המטפלים באמנות בעלי האוריינטציה הפסיכואנליטית. נאומברג, שאת עבודתה החלוצית בתחום זה עשתה בארה"ב, אמרה שהתהליך בתרפיה באמנות מבוסס על ההכרה שמחשבותיו ורגשותיו הבסיסיים ביותר של האדם, שמקורם בלא מודע, באים לידי ביטוי בדימויים ולא במילים. במובן זה, קרובה התרפיה באמנות לשפת החלום, שגם בו תכנים לא מודעים באים לידי ביטוי בדימויים.
הצורך האנושי לבטא ולתקשר, מהווה בסיס לשימוש בדימויים בתרפיה נאמנות. משמעות הסימן, מיקומו בחדר התרפיה והאופן בו הוא מתקבל על-ידי המטפל באמנות, קובעים את הפרמטרים של התהליך הטיפולי.
ליצירה ולדימוי חיים משלהם ומשמעותם יכולה להשתנות עם הזמן. אצל ומטפלים באמנות בעלי הגישה הפסיכואנליטית, מקביל תהליך היצירה ואמנותית הספונטאנית לתהליך זרם התודעה של פרויד והוא מושפע מהשילוב שנוצר בין הסביבה, המטפל וכמובן, המטופל. חשיבות עצומה מיוחסת לדרך בה המטפל מקבל ומתייחס ליצירה של המטופל. האינטראקציה ביניהם קיבעת את אופיו של התהליך הטיפולי.
בעולם רווחות גישות שונית של טיפול באמנות. ג'וי שבריאן האנגלייה, סופרת ומרצה בכירה בתרפיה באמנות בקולג' הארטפורד שיר לאמנות ועיצוב בסיינט אלבנס, מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית, טוענת כי ההבדלים העיקריים בין סוגי טיפול שונים קשורים למקומה של היצירה האמנותית בטיפול, לגישת המטפל כלפיה, ולפרשנות של תהליכי ההעברה וההעברה הנגדית בטיפול. שבריאן מתייחסת בעיקר לשלוש גישות של טיפול באמנות.
הגישה הראשונה נקראת "אמנות כטיפול (Art as Therapy). לפי גישה זו, נמצאת היצירה עצמה במרכז, כאשר התובנה יכולה להיווצר באמצעות התהליך והיחס לאובייקט האמנותי. גישה זו, אשר אומצה גם על-ידי אדית קרמר, מהוותיקות שבמטפלים באמנות, מבוססת על האמונה שהפוטנציאל המרפא הוא של האמנות עצמה.
אדית קרמר, מטפלת באמנות שעבדה עם ילדים בעלי ליקויים נפשיים שונים, מרגרט נאומברג ואחרים, טענו שעיקרו של התהליך בטיפול באמנות מבוסס על ההכרה שהדימוי האמנותי - יותר ממילים - נותן ביטוי לתכנים ורגשות מהרובד הלא מודע. מכאן נגזרת החשיבות העיקרית המוקנית לעבודה האמנותית שמהווה אלמנט מתווך בין פנים לחוץ.
הפירושים והתובנות מתייחסים לעבודה ולשפת האמנות (קו, צבע, צורה, דימוי). הטיפול בגישה זו, מתאפיין בעיסוק הלא מילולי ביצירה, כשהאלמנטים הלא מודעים הופכים למודעים דרך התהליך ובאמצעות הצפייה ביצירה.
הגישה השנייה על-פי שבריאן, נקראת פסיכותרפיה באמנות (Art Psychotherapy), ובה מהווה האמנות אמצעי, אך הדגש מושם על האינטראקציה שבין המטפל למטופל. בגישה זו, נמצאים במרכז היחסים הנרקמים בין המטפל והמטופל. הברית הטיפולית וההעברה - הם העיקר. העברה מתייחסת כאן למכלול של התנסויות פסיכולוגיות שמקורן בעבר, והמטופל הווה אותן מחדש כשייכות להווה, ומתגלמות במערכת היחסים בינו ובין המטפל.
לעיתים קרובות תהיה היצירה דיאגרמטית באופייה, והיא תעקוב ותבטא תהליכים ושינויים. סוג זה של טיפול מוצע בדרך כלל למטופלים המגיעים באופן עצמאי לקליניקה, לאור העובדה שתהליך יצירת האמנות אינם מושם במרכז. ההעברה ליצירה האמנותית מפורשת כחלק מן ההעברה בין מטופל למטפל ולכן קרובה גישה זו יותר לצורות מוכרות של טיפול מילולי. האמנות הופכת במקרה זה למשנית בחשיבותה ומשמשת דרך נוספת להבנת ההעברה וליצירת תקשורת בין המטפל, המטופל ועולמו הפנימי.
בטיפול מסוג זה, ליצירה יש תפקיד, משקל ונוכחית שונה בתקופות שונות בטיפול; כאשר המטופל נמצא במצב רגרסיבי ופחות מילולי - האמנות תתפוש יותר מקום.
לגישה השלישית קוראת שבריאן פסיכותרפיה אנליטית באמנות (Psychotherapy Analytical Art), ובה מוצאים ביטוי פעיל כל האלמנטים של העברה בתרפיה באמנות. הדגש על-פי שיטה זו מושם על הניתוח המתקיים ומתאפשר דרך היצירה האמנותית. ההתייחסות היא אל הטרנספורמציה ברמת המודעות, אליה ניתן להגיע דרך היצירה.
המטופל משיג מודעות של תכנים עמוקים על-ידי גילומם ביצירה ועל-ידי היחסים הטיפוליים והברית הטיפולית. בגישה זו - לכל הגורמים הללו משקל שווה.
על-אף אפיון שלוש השיטות חשוב להדגיש כי במציאות, לא אחת, הופכות השיטות ומשתלבות לעיתים זו בזו.
לאנשים שונים שפת גוף ושפת נפש שונה. ישנם אנשים בעלי זיקה ויכולת הבעה מילולית טובה, ואחרים מתבטאים ביתר קלות בתנועה או באמצעות חומרים ודימויים. כשם שהיום מתייחסים לסוגי אינטליגנציה שונים, כך גם התפתחו שפות וגישות שונות בטיפול. אפשרויות מגוונות אלו, עונות במיוחד גם לצרכים של אנשים בעלי מגבלות בתחום הביטוי המילולי אשר נאלצו, עקב פגיעה, לפתח ערוצי ביטוי אלטרנטיביים.
הביטוי המוכר "תמונה אחת שווה אלף מילים" ממחיש בפשטות את כוחה הייחודי של התרפיה באמנות.

מקורות:
נדלה מתוך אתר סטארמד – מרכז הרופאים המומחים, בתאריך 23.03.2007.
http://www.starmed.co.il/Halochem/ArtAsTherapy
 

תראפיה בתנועה
"מחולי למחול – סיפורו של הקבצן חסר הרגליים".
הפנייה למאמר בנושא תראפיה בתנועה על פי "מעשה בשבעה קבצנים" לר' נחמן מברסלב –
http://www.daat.ac.il/daat/history/hasidut/meholi-2.htm