|
תאריך:27/0109
שלום
דני יקר
אתה
המורה שלנו ואנחנו תלמידותיך,
שלשום עברנו חווית חיים ואנו רוצות לשתפך בתור
שכזה ולתת לך אותה מתנה על כל מה שקיבלנו
וממשיכים לקבל ממך, המורה.
אנו תלמידות של שנה ג' וחלק מהמטלות שלנו היו
לאבחן בכמה תחומים ולהגיש כעבודה לסוף סמסטר.
מאחר ושתינו גרות בישובים קטנים קיבלנו עצה
מאחת מתלמידות שנה ד' לצאת לטיילת ולאבחן על
שפת הים. לקחנו את העצה והתארגנו בהתאם,
טפסים, כלים, כסאות קטנים ל4 אנשים טס עגול על
רגלי נצרים, מפת שולחן מקטיפה, קוד לבוש- לבן.
החלטנו שאנו יושבות בנחלת בנימין ביום שלישי
- יום מדרחוב לאומנויות.
עצרנו באזור של הסתעפות עם רחוב נוסף הרגשנו
שתהיה שם יותר פרטיות לאנשים שיבואו אלינו,
והרכבנו את כל ציודנו וחיכינו. יושבות על שני
כיסאות קטנים פיזרנו את קלפי היצירה הקבליים
בשיטת לוסקי על השולחן והבטנו לאנשים בעניים.
אט אט התחילו להתעניין אנשים ושאלו מה אנו
מוכרות – וסיפרנו על היותנו סטודנטיות ועל
המטלה שלנו, שמעו והלכו.
עד שהתיישבה אישה לא
צעירה לנוח על אחד הכיסאות ואמרה: תשאלו מה
שאתן רוצות העיקר
שאני אנוח עד שחברתי תגיע
וכך החל המסע שלנו.
במקום זה אבחנו שני אנשים בלבד עד שעבר סגן
מנהל המדרחוב וביקש שנעזוב כי לא תאמנו, היינו
באמצע אבחון וחשבנו שיעזבו אתנו, אולם בסיום
האבחון השני נישלח אלינו פקח עם שוטר והרפינו.
יצאנו מהמדרחוב והתיישבנו באמצע הכאוס של
האנושות מול הכניסה לשוק הכרמל ומול הכניסה
לנחלת בנימין.
סביבנו נרקומנים, הומלסים ישנים או לא,
שיכורים מתבוססים בקיאם, מירי אלוני שרה
וסביבה כעדת ציפורים כל המוזרים או לא של
העולם שרים ורוקדים איתה ומשמחים אותה וכך
אנשים באים ותורמים לה את תרומתם הצנועה, קול
הרחוב הסואן והרועש וריחות העשן האוכל וריח
הרחוב מתערבבים יחד. ואנו מתיישבות באמצע כל
זה לבושות בלבן ובולטות בשטח ומביטות לאנשים
בעניים. מרגע זה אין לנו זמן להעביר מילה בננו
ואנו הופכות להיות חלק מהרחוב ומקבלות ונותנות
אהבה לאנשים.
המילה אגו לא קיימת שם, המילה
גועל גם כן לא קיימת, יש לנו חלק בכל איש ואיש
שיושב שם מכל סיבה שהיא.
רק כשיושבים שם אפשר להבין את היכולת לחיות
כהומלס ברחוב ולהיות שמח.
ישבנו והיינו כלי להעברה.
התרופה העיקרית שהעברנו הייתה אהבה, הקשבנו,
היכלנו, למדנו, אבחנו, ייעצנו וטיפלנו
וקיבלנו אהבה.
לסיכום האבחון או השיחה הצענו להוציא קלף
לוסקי, וכל פעם יצא קלף עם האינטליגנציה
הקשורה ישירות לנושא השיחה, זה היה מרגש
ומחזק.
קשה מאד לתאר את ההרגשה הנפלאה וההתרגשות, את
עוצמת הרוח ואת ההתעלות הנפש, את הקבלה
והנתינה שהיינו בה.
לא שמענו את הרעש המכוניות, לא ראינו את
הלכלוך ולא נגעלנו מכל האנשים של הקצוות
סביבנו, היינו באי של שפיות שבנינו אותו ושום
דבר לא הפריע לנו לא להיות עם המטופל שלנו
ולהרגיש את מצוקותיו. שם היינו צריכות לשבת,
לשם כיוון אותנו היקום.
יום כזה הוא לימוד לכל החיים ונידמה כי נוכל
לחזור עליו מידי פעם ולו רק בשביל לתת, או לתת
בשביל לקבל.
אין ספק שאת היכולת לעשות מעשה
כזה קיבלנו כזרע במכללת לוסקי מכל המורים (זה
לא רק אומץ).
אנו ממליצות לכל התלמידים לעבור את החוויה.
המון תודה לך
המורה.
מאהבה גדולה
דורית דויטש ומור אסייג
|
