דימוי עצמי ואינטליגנציות

אנשים שעובדים במקום עבודה רק בגלל הצורך להשתכר למחייתם, בלי שמחת חיים ובלי עניין, בסופו של דבר, יפתחו תקלות ומחלות כדי להימנע מעבודה מתסכלת. החברה יכולה וצריכה להעריך כשרים על פי פרופיל אינטליגנציות אישי, ובכך, ליצור פתיחות וקבלה של מקצועות רבים ומגוונים, כגון: שירה, ריקוד, ציור, משחק, ספורט, הילינג, נגרות, מסגרות, מכונאות, וכד'. בדרך זו לאפשר לאנשים רבים, שאינם רוצים להיות מהנדסים, עורכי דין או רופאים, להרגיש ראויים ורצויים בחברה, ולאפשר להם להצטיין בתחום בו הם יכולים לבטא את עצמם בדרך הטובה ביותר. עניין זה הוא היבט מרכזי ברפואה המשולבת, המבקשת לעסוק גם במניעה של מחלות ותקלות דרך חיזוק הדימוי העצמי.
כל אינטליגנציה קשורה בהיבט סביבתי ולכן יש לבודקה בהיבט המוכר והמתאים לאדם, ולאפשר תנאי סביבה אופטימאליים, המרחיבים את יכולת הביטוי של האינטליגנציה.
תפקיד המטפל לזהות את יכולות האדם, לסייע לו להגיע לתחום שיתאים לכישרונותיו, תחום שיאפשר לו יעילות וכושר תחרות, סיפוק, וחיזוק האינטליגנציות שהוא מצטיין בהם, דבר שיתרום להעלאת הדימוי העצמי ולמיצוי הפוטנציאל האישי (וליצקר 1999).
על אף ההבדלים בין בני אדם והמגוון האין סופי של "פרופילי האינטליגנציות", עדיין מתבצעת הערכה באמצעות מבחנים "קונבנציונאליים" אחידים. במצב משונה זה, מודגשות יכולות המתבססות בעיקר על שתי אינטליגנציות: הלשונית או הלוגית - מתמטית. המשמעות היא שאנשים המצטיינים בשתי אינטליגנציות אלו, נחשבים חזקים ומצליחים בעוד אחרים נחשבים מתקשים חלשים ואינם עומדים בדרישות, ונתונים, בדימוי עצמי נמוך, במעגלים מתסכלים של בינוניות או כשלון.
תפקיד המטפל לאפשר לכל אדם במה וחלון הזדמנויות לביטוי המרקם המגוון המאפיין את האינטליגנציות, אשר לעתים חבויות ואינן באות כלל לידי ביטוי. ככל שהטיפול יגוון בפעילויות ובחומרי למידה, כן יתאפשר יותר לגלות עניין ומוטיבציה, לבטא את העצמי בהקשר לפעילות הטיפולית, בדרכים מגוונות המתאימות לפרופיל האינטליגנציות האישי. מעבר לחוויה שבלמידה שכזו יתאפשר גם למטפל - לוודא באופן מהימן ותקף, על בסיס ביצועי המטופלים, אם אכן הם מבינים את הנלמד ומסוגלים לעשות שימוש מושכל בידע שרכשו. המטפל יוכל לאבחן יכולות, נטיות, נקודות חוזק ועניין, לצד נקודות לשיפור ותפיסות שגויות. לאור אבחון זה, יוכל המטפל לעצב את המשך הטיפול, בכך שיעודד מטופלים להתבלט ביכולותיהם החזקות, ובתחומי העניין שלהם. דווקא מזווית חיובית זו, חשוב שהמטפל יסתייע בנקודות חוזק ועניין אלו כמנוף לקידום של יכולות אחרות, שאינן מפותחות דיין ושרצוי לשפרן, או לשם שירוש תפיסות שגויות (וליצקר 1999).
אם נאמץ גישה "חינוכית" זו ברפואה המשולבת, ניתן יהיה ליצור תנאים מעוררי מוטיבציה, אופטימאליים, המעודדים את צמיחת המטופלים ואת מיצוי הפוטנציאל הטמון בהם. גישת טיפול כזו, המאפשרת למטופל להציג את עצמו בדרכים מגוונות המתאימות לאישיותו, לנטיותיו וליכולותיו, לפי בחירתו, עשויה להקנות תחושת מסוגלות ואמונה ביכולתו. בכך נגרום להעלאה של ביטחונם ודימויים העצמי. כל אלה יביאו למוטיבציה ולפתיחות ללמידה אישית, שתסייע להם לצאת ממעגל הכישלון או הבינוניות שבו הם נתונים.
התהליך החינוכי הינו תהליך של ריפוי עצמי (לוסקי 2005). חשיפה, גירוי, תרגול ואימון אינטליגנציות, יסייעו לפיתוח יעילותן של האינטליגנציות (גארדנר 1996), גם לצורך ריפוי עצמי.
כאשר אדם אינו מצטיין באינטליגנציה של דיבור (לכן מתקשה בניסוח תשובות מילוליות), אבל, מוכשר באינטליגנציה של מישוש (מגע), ניתן לעודדו להפגין את הידע שרכש באמצעות ציור, פיסול, בניית דגם או מצגת, תהליך, מעשה, לבחירתו.
מטופל שזכה בהערכה ובהכרה בייחודיות האינטליגנציות המפותחות שבו, יגלה עניין רב יותר ללמידה נוספת ולשיפור, גם בתחומים הפחות מפותחים אצלו (וליצקר 1999).


כותב המאמר: ד"ר דני לוסקי, יוצר ומפתח שיטת לוסקי.